דפנה איקן

 א’ הגיעה אליי עקב תחושה כללית של תסכול והיעדר שמחת חיים. כבר מהמפגש הראשון זיהינו את הדפוסים האישיותיים שמנהלים אותה (אבחון של טיפוס אניאגרם) ותורמים למצוקתה, למשל הנטייה שלה “להיבלע באחר”, עד אובדן הקשר שלה עם רצונותיה וצרכיה. ניקינו דפוסים טראומטיים מעברה, הן באמצעות עבודה אנרגטית והן בשילוב תהליכים תודעתיים. נגענו בקשיים שלה עם בעלה ובאמצעות הביואורגונמי הרבה משקעים נוקו והיה מקום להכניס אנרגיה של חיות, שמחה ואהבה ביניהם. היא שיתפה אותי בקשייה עם בתה, שלומדת כיום בכיתה א’, שונאת ללכת לבית הספר ומתנגדת קשות להכנת שיעורי הבית. הילדה מקפידה לשמור בקנאות על הגבולות שלה: מתנגדת לסמכות והוראות, עד להתנהגות הנתפסת כחוצפנית או מעליבה. מצאנו שהילדה נושאת את צלקת הקושי של אמה, מהתקופה בה עברה טיפולי הפרייה והרגישה שפרצו את כל הגבולות שלה, “הגוף שלי כבר לא היה שלי”. המוח ההישרדותי של הילדה הסיק שעליה לשמור בקנאות על גבולות שלה, עד ערעור על דמויות סמכות. האם התבקשה לבצע “לחישות לילה”, בו דיברה עם בתה כשישנה, על כך שאלה החוויות שלה ולא של הילדה ושהילדה אינה צריכה לשאת חוויות אלה יותר(זאת שיטה בה מדברים אל התת-מודע של הילד). לחישות הלילה בשילוב עם טיפול אנרגטי הביאו את הילדה למצב בו היא מכינה שיעורי בית ללא התנגדויות קשות או דרמות חריגות. הטיפול בילדה נעשה מרחוק, ולא דרש מעורבות מודעת שלה.