מנוגה אליכם – רגע אחרי הניתוח

6.1.2020 – יום לאחר הניתוח.

יקיריי,

את המסר הבא פרסמתי אתמול בעמוד הפייסבוק של המכללה,
אבל היה חשוב לי לשלוח אותו גם כאן – עבור מי שלא נוכח ונמצא בפייסבוק.

אני רוצה להודות לכם מקרב הלב,
לכל תלמידי היקרים שטיפלו בי לקראת הניתוח, בניתוח ואחרי הניתוח,
לחברי וחברותי האהובים שהייתם איתי וטיפלתם בי –
הרגשתי עטופה ומוגנת ברמות על.

רוצה לשתף אתכם בחוויה שעברתי
ובתובנות שנכנסו לחיי שיש לכם חלק בהן:

אתמול היה היום המאושר ביותר בחיי / אחד הימים המאושרים בחיי.
יום שבו גיליתי את עצמי, התיידדתי עם עצמי ואהבתי את מי שהיה שם.
היה לי נעים לפגוש את מי ששם, היה לי שליו למצוא את מי ששם.

היה שקט במחשבות, לא חשבתי על מה אני צריכה לעשות
רק הייתי בלהיות ובלנשום את הווייתי.

פעם ראשונה (ממה שזוכרת עכשיו) שאני עם עצמי,
בלי מחשבות של doing, פעם ראשונה שאני בbeing-.
(ייתכן שבפעם הראשונה בחיי אני חווה מדיטציה –
הסתכלות פנימה וכיף לי למצוא את מי שבפנים).

כשיצאתי מהניתוח – שעתיים בחדר התאוששות אל מול התקרה,
דמותו של אבא שלי עלתה בי.

אבא שהחיבוק שלו היה כמו לחבק קרש של עץ,
אבא המתרגז מהר, צועק בקול רם.

כל חיי ריחמתי על אמא שלי שאין לה בן זוג לחיים שיודע להעריך את הפנימיות שלה,
את האינטליגנציה שלה ואת מי שהיא.
אבא שהוא לא באמת אבא.

בדמיון מודרך, שיניתי את החיבוק שלו לחיבוק חם ואוהב
ופתאום יכולתי לראות את כל אותן תכונות חיוביות שהיו שם,
אך התכונות השליליות האפילו עליהן.

פתאום היה לי אבא שאני יכולה לאהוב,
להעריך ולהרגיש את החום האבהי שנובע ממנו וזו הייתה חוויה מרוממת נפש!

הבנתי שאבא שלי שמאד אהב בדיחות גסות,
מאד אהב לדבר על מין וכנראה גם מאד אהב מין –
לא ידע לעשות את ההפרדה בין מיניות לאהבה ולכן אני כביתו,
למעשה חשתי ריחוק ממנו, אי גילוי של אהבה מבחינת חיבוק,
הכלה – כדי שלא יהיה ערבוב מיני.

גם אני התרחקתי ממנו מאותה סיבה –
כי גילוי אהבה, חיבוק חם לאבא יכול או עלול לעורר רגש מיני.

היה לי אבא, יש לי אבא שאני חשה עכשיו כל כך הרבה אהבה והערכה אליו והוא מביט בי מהשמיים ואני רואה אותו צוחק, מרוצה, שמח והוא מחבק אותי בחיבוק אוהבבבבבבבבב.

(אבא שלי נפטר מסרטן הקיבה בגיל 63 כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון ובהיריון עם רות, אני פגשתי את סרטן השד בגיל 63 בעוד רות סטודנטית לתואר ראשון – מתמטיקה מצמררת של החיים…)

ואז נכנס אלוהים לתמונה.
אף פעם לא יכולתי להיות באינטימיות עם אלוהים,
אף פעם לא יכולתי לחוש כביתו האהובה של אלוהים.
הוא תמיד היה מרוחק, אף פעם לא הרגשתי שאני יכולה לאהוב אותו,
לשוחח איתו "בגובה העיניים".

כל חיי ה"רוחניים" חיפשתי את השיח איתו,
נהגתי להגיד שאיני מתקשרת אלא "מדוברת"
כי עשרות פעמים ניסיתי לדבר איתו
ואף פעם הוא לא ענה לי,
אף פעם לא הרגשתי שיש לי מענה לשאלות שלי (ממש כמו הריחוק שהיה לי מאבא שלי).

ואז…. עוד תובנה הגיעה – לא תיקשור הוא מה שאני מחפשת מאלוהים אלא תקשורת.
תקשורת בחיי היום יום, נוכחות אוהבת של הבריאה.

גל של אהבה הציף אותי לבורא עולם.
פתאום הוא לא היה מרוחק, הוא פה, הוא בתוכי!
פתאום הכמיהה שלי לתקשור, לחיבור לידע עליון,
לחיבור לאלוהים דרך תקשור, נראים לי כל כך ילדותיים, כל כך מטופשים!

"האדם לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מקבל בדיוק את מה שהוא צריך",
הוא משפט שמקבל משמעות עמוקה בחיי, אני מרגישה שבגיל 63 נולדתי מחדש!
נולדתי להסתכלות חדשה על החיים, לתקשורת חדשה עם החיים.

אני מאד מתרגשת מכל גילויי האהבה המורעפים עלי.
תמיד אהבתי את האנשים שנכנסו אל חיי,
תמיד זכיתי לקבל גילויי אהבה, אבל תמיד זה היה כמו טפלון –
המילים הטובות אף פעם לא נדבקו אלי,
אף פעם לא באמת הרגשתי נאהבת או אהובה.

ואז הגיע רגע ההתבוננות בחביבה בחיי.
חביבה המחנכת שלי מכיתה ג' עד כיתה ז'.

המחנכת שלא היו לה כלים להתמודד עם ילדה עם הפרעות קשב וריכוז,
היפראקטיבית, חוצפנית, מפריעה בכיתה,
ובנוסף לכל אי ההקשבה היא נראית גם סתומה כי אין לה מושג על מה מדברים בכיתה.

ניסיונות ההשתקה שלה אותי, המילים הרעות,
הזלזול וחוסר האמון שלה שמילדה כמוני משהו יכול לצאת הפכו לדיבור הפנימי שלי,
אני הייתי "החביבה" המאוד לא חביבה של עצמי.

התבוננתי באישה המדהימה הזו,
בשיעורי הטבע שאהבתי, בהשקעה שלה בנו
ויכולתי לראות את כל מה שספגתי ממנה כחלק מהתמודדות לא פשוטה
של מורה שמנסה "לאלף את הסוררת".

ושוב גל של אהבה / חמלה / הבנה הציף אותי –
היא באמת אישה מדהימה מעל גיל 90,
מלאה בחיוניות, הומור, סקרנות ושמחת חיים.
האישה שהייתה "הטרוריסטית" של חיי – הפכה לאישה מעוררת השראה והערכה.

הטרוריסטית שבתוכי שנשאתי אותה מכיתה ג', פתאום התפוגגה,
הסתכלתי על עצמי ואמרתי – נוגה – את אישה מדהימה,
נוגה את אישה אהובה, אני ממש ממש אוהבת אותך וכיף לי להיות איתך!

ובאווירה של חשבון נפש, של ההסתכלות המחודשת על חיי,
הופיעה אמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, שעוד רגע נושקת לגיל 87.

האמא שתמיד מאד מאד אהבתי.

הייתי צוללת אל עיניה היפות והנבונות מתפעלת מהשיחות המעמיקות איתה,
פותחת את סגור ליבי ומדברת איתה על כל נושא שבעולם שמציק לי
ותמיד הייתה לה נקודה נוספת לראות את הדברים,
מילים מנחמות, מילים מעצימות, מילים טובות.

בעקבותיה הגעתי לעולם "הרוחני" ואז משהו השתבש בתקשורת ביננו –
חוסר הבנה שעם כל האהבה שהייתה שם עם כל ההערכה שלי כלפיה –
השתיקות שלה, אי הירידה לעומקם של עימותים, יצרו ריחוק.

כשהיא לא חייכה אלי – "החביבה" שבי פירשה את זה שהיא לא אוהבת אותי,
שאני מפריעה לה ואז הריחוק יצר ריחוק.
נוצרה "חומת ברלין" – "חומת הגנה" –
החוששת להגיד את הדבר הלא נכון, את הדבר שעלול ליצור ריחוק נוסף.

הסתכלתי באמא המדהימה שלי בעיניים החדשות שלי –
ראיתי את הילדה שהתייתמה מאמא שלה בגיל שנה,
את הילדה שאף פעם לא זכתה לגיבוי ולחיבוק מאבא שלה.
את הילדה שבמו ידיה הפכה לאמא מדהימה,
לאישה מדהימה ואישיות כובשת. לראש חמולה אוהבת ומלוכדת.

ראיתי שכל מה שהיא צריכה טמון בשיר: All we need is Love
ש"החתול השחור" שעבר ביננו נבע מחוסר הבנה,
מפרשנות לקויה בין אי הסכמה לדברים של האחת / ויכוח עקרוני – לאי=אהבה.

אז אמא יקרה ואהובה שלי,
גם אם אני לעיתים חולקת על מה שאת אומרת,
אני אוהבת אותך עד בלי די
ואשמח להתווכח איתך / לדון איתך על נושאים שבמחלוקת
גם בלי לפחד שתפסיקי לאהוב אותי.

והיה גם הרגע שהחלטתי להסתכל על הפחד בחיי.
לא זה שיוצר דחפ בהיפוך אותיות, אלא זה שמונע מאיתנו את החיים.

חשבתי לעצמי שאם אצליח את ההוויה הזו של מפגש כל כך מעצים עם פחד מוות,
עם הסתכלות על אופציית המוות, עם הפחד לא להתעורר מהניתוח,
הפחד מכאבים של אחרי הניתוח –
אוכל להמיר לחיים של תקשורת עם בורא עולם,
של ידיעה הנובעת "ממוח הבטן" – החיים יכולים להיות דבש עם קינמון.

אני רק בתחילת "נתיב הסרטן".
על-פי הרפואה הקונבנציונלית, הסרטן האלים שלי (טריפל נגטיב) דורש כימותרפיה והקרנות.
עד הלילה פחדתי מאד מנתיב זה.
פחדתי לאבד את השערות שלי שרק לאחרונה הפסקתי לקשור אותן
ולהתיידד עם השיער הפזור והיפה.

אני מאמינה בריפוי טבעי, אך היום אני יודעת שאם זה מה שיידרש ממני,
אם אמצא שלמרות כל העקרונות והתאוריות שיש לי נגד הטיפול האגרסיבי הכימותרפי,
אני בהתמסרות למה שעתיד להיות –
כי מתנת הסרטן – היא מצד אחד פחד מוות,
מצד שני חיים ללא פחד, כי מה כבר יכול לקרות…?

אני ממשיכה בצעדים בדוקים ומדודים בפעילות ויחד עם צוות המכללה,

אעדכן בימים הקרובים לגבי הקורסים והפעילויות שיתקיימו במכללה בחודשים הבאים.

חיבוק ענק לכולכם ושוב תודה על כך שאתם חלק מחיי!
אוהבת, נוגה

דילוג לתוכן